בית החינוך המונטסורי יהל"ם

משה, בן שפיקה ורחמים, נולד ביום ב' בחשון תש"ט (4.11.1948) בבגדד שבעירק, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. הוא למד בבית-הספר היסודי "יהלום" ברמת-גן, שם השתקעה משפחתו. אחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "אוהל-שם", במגמה הריאלית. משה גדל וחונך ברוח המסורת המפוארת של קהילת יהודי עירק, במשפחה שלא חסרה דבר וידעה מכל טוב. למרות זאת החליטו הוריו לעלות לארץ-ישראל ולהגשים בכך את אמונתם במסורת ישראל ובשיבת ציון. למרות הקשיים המרובים שהיו מנת חלקם בהגיעם ארצה, הצליחו בני המשפחה להסתגל ולהתאקלם בסביבה החדשה. משה נקלט עד מהרה בחברת בני גילו ורכש ידידים רבים, שאהבו להיות במחיצתו ונהנו מהאווירה הטובה שהשרה סביבו. משה היה גאה באמונתו והיה חדור הכרה בצורך להילחם ולהיאבק על קיומה של מדינת ישראל. אמונתו והשקפותיו הנחו אותו בבחירת דרכו.

משה גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוכשר לשמש נהג בטנק ונשלח לשרת בחטיבת השריון 7. הוא היה איש מקצוע מצויין וזכה לגביע, כאות הוקרה על הצטיינותו בנהיגת טנקים. כשפרצה מלחמת ששת הימים היה בקורס מפקדי טנקים. יחד עם חבריו לקורס נשלח כדי להצטרף לכוחות השריון שלחמו בסיני. בקרבות אלה הצטיין במיומנות רבה בהפעלת הטנק, בכושר אילתור וביכולת לייעל את שיטות הפעולה של צוות הטנק. אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים השתלם בקורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל, ואחרי כן השתלם בקורס לקציני שריון בבית-הספר לשריון. לאחר שהוענקה לו דרגת הקצין נתמנה מפקד מחלקת טירונים. במהלך שירותו השתתף בפעולת כראמה ומפקדיו העלו על נס את פגיעותיו המדויקות במוצבי האויב ובטנקים שלו. במלחמת ההתשה שימש מפקד מחלקת טנקים בחטיבת שריון בסיני. הוא היה אחראי לאבטחת דרכי התנועה לאורך התעלה, והשתתף בקרבות נגד השריון המצרי. באחד הקרבות יצא תחת אש כבדה לחלץ את אחד מחייליו, שהטנק שלו נפגע. ברבות הימים מונה לתפקיד סגן מפקד פלוגה והועלה לדרגת סגן. בתפקיד זה היה אחראי לניהול היחידה והתגלה כמפקד מעולה, דאג לשיפור תנאי השירות והקדיש זמן רב לטיפול בפרט. הוא האזין באורח רוח לבעיות שהטרידו את חייליו, ועשה כמיטב יכולתו כדי לסייע לכל חייל שנזקק לעזרתו. הוא הצליח להדביק בהתלהבותו לשירות ובדבקותו גם חיילים שהתקשו להסתגל למשמעת הצבאית. הפלוגה שלו הייתה ידועה כפלוגה שנעים לשרת בה וחיילים רבים ביקשו להצטרף אליה. כסמ"פ היה אחראי על מחלקת הטנקים שהוצבה ב"מוצב המזח". מעוז זה ניהל קרבות קשים וממושכים נגד המצרים, שבהם הצטיין משה ביכולת מעולה כמפקד, שחייליו בוטחים בו ורוחשים לו אמון.

בסוף אוגוסט 1969 שוחרר משה מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. חודשים ספורים אחרי שחרורו נקרא לשירות מילואים פעיל וקיבל לפיקודו מחלקת טנקים, שפעלה בסיני. גם כמפקד בשירות המילואים התגלה משה כאדם המסור לחייליו ודואג להנעים את השירות ולשפר את התנאים ביחידה. לאחר השחרור התקבל ללימודים בפקולטה להנדסה בטכניון בחיפה. נפילתו בקרב נטלה אותו מעם משפחתו וחבריו ומנעה את הגשמת התכניות הרבות שעליהן חשב וחלם. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973)יצא משה בראש כוח שריון כדי לסייע ליחידת צנחנים, שלחמה בכוחות קומנדו מצריים באזור ראס-סודר. בפעולה זו נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אח וארוסה. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן, בתשרי תשל"ו הוענק לו ציון-לשבח על מעשיו בקרב מטעם הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור. בנוסח העיטור נאמר: "ביום 11 באוקטובר 1973 נע עם פלוגתו לחלץ נפגעים של כוחותינו, שעלו על מארב מצרי באזור שממזרח לראס-סודר. כדי לאפשר את חילוץ הנפגעים מהמארב עלה סרן משה שירי ז"ל עם הטנק שלו לעמדה, אשר הייתה חשופה לאש האויב, ותוך סיכון עצמי רב ניהל חילופי-אש עם האויב וריתק אליו את האש. תוך כדי פעולתו זו נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה סרן משה שירי ז"ל אומץ-לב, כושר מנהיגות ואחוות-לוחמים".